עובר לפירוקה הפקידה החברה במשרד העבודה והרווחה (להלן:
"משרד העבודה") ערבות בסך 160,000 ש"ח להבטחת שכרם של עובדי חברת כח אדם שהועסקו על ידה, וזאת בהתאם לדרישת סעיף 3(א) ל
חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996
(להלן:
"חוק העסקת עובדים").
אחרי קריסת החברה חילט משרד העבודה והרווחה כספי הערבות והעבירם לכנ"ר לצורך חלוקתם לעובדים. במסגרת בקשה זו נתבקשתי על ידי המפרק - בהתאם להנחיית משרד העבודה - להורות על חלוקת כספי הערבות בין עובדי החברה,
למעט עובדי ההנהלה ובעלי השליטה
, בהתאם לחלק היחסי של כל עובד מתוך סך החוב המצטבר שלא שולם על ידי המוסד לביטוח לאומי.
כמובן, שעובדי החברה תומכים בבקשה, והיא זכתה אף לתמיכת המל"ל ומשרד העבודה, אלא שהמשיבים 1-3, שהם בעלי השליטה ועובדי ההנהלה, מתנגדים לנישולם מחלקם בכספי הערבות, וטוענים כי אין מקום להפלות בינם לבין יתר העובדים. לראיה, טוענים המשיבים כי תביעות החוב שלהם אושרו על ידי המנהל המיוחד בהכירו בכך שאכן היו עובדים נחוצים בחברה, ולא רק בעלי שליטה, ואף המל"ל הכיר בכך, לצורך תשלום דמי אבטלה. מעבר לכך, המשיב 1 טוען כי אין מקום להחיל דין אחד עליו ועל המשיבים 2-3, שכן הוא אינו בעל שליטה בחברה, וכל "חטאו" בהיותו אחיהם של המשיבים האחרים. לטענת המשיבים לא ברור על איזה בסיס משפטי הסתמך שר העבודה בהחליטו לחלק את הסכום לכל העובדים, ולהוציאם מן הכלל.
אין בידי לקבל את התנגדותם של המשיבים.
החובה החלה על קבלן כח אדם, להפקיד ערובה בידי שר העבודה, קבועה בסעיף 3(א) לחוק העסקת עובדים, שזו לשונו:
"לא יינתן רשיון למבקש לעסוק כקבלן כוח אדם אלא אם כן נתקיימו בו כל אלה:
...
(2)
הוא המציא ערבות בנקאית או ערובה מתאימה אחרת למילוי חובותיו כלפי עובדיו, בדרך שיקבע השר, ובסכום שיקבע בהתחשב בהיקף עסקו, והכל על פי תקנות שיתקין באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת; בתקנות כאמור יכול שייקבעו גם דרכי חילוט הערבות או הערובה האמורים"
חוק העסקת עובדים
נועד, מעיקרו, ליתן מענה למעמדם המיוחד של עובדי חברת כח אדם אשר מצויים באחד מקדקודיו של משולש יחסי עבודה כשבשני קודקודיו האחרים נמצאים המזמין וקבלן כח האדם. כך, נוצר מצב בו מועסקים העובדים, בפועל, על ידי מזמין העבודה, אך בינו לבינם לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד. יחסים כאלו, מבחינה חוזית-משפטית, מתקיימים אך בין העובדים לבין קבלן כח האדם, כאשר האחרון הוא האחראי לשלם להם את שכרם ואת כל הזכויות הסוציאליות הנלוות המגיעות להם.
אלא, שבמצב שתואר לעיל ישנה אנומליה מסויימת; דווקא חברות כח אדם, המעסיקות לעיתים אלפי עובדים וחייבות בשכרם ובהבטחת זכויותיהם, אין להן, בדרך כלל, כל נכס ממנו יוכלו העובדים להפרע במקרה שהחברה תקרוס ולא תוכל לשלם להם את המגיע להם על פי דין.
עמד על כך כב' הנשיא ברק בפסק הדין בעניין בג"ץ 450/97
תנופה שרותי כוח אדם ואחזקות נ' אלי ישי
, פ"ד נב(2)433 (להלן:
"עניין תנופה"), בעמ' 444 לפסק הדין:
"קיים שוני מהותי בין מעביד "רגיל" לבין מעביד שהוא קבלן כוח אדם. מעביד רגיל צריך לדאוג למקום עבודה ולאמצעי יצור, ואילו קבלן כוח אדם זקוק לשולחן וכסא. גם אם יש לו לקבלן כוח האדם אלפי עובדים - כפי שהדבר הוא במציאות - "כרית הבטחון" שיש לו להבטחת זכויות העובדים היא מינימלית; אין לו מבנים ואין לו מכונות מהם ניתן לפרוע החוב לעובדים. הוא מנייד עובדים ממקום למקום מבלי שאלה מתקשרים אליו; היום הוא קיים, מחר הוא איננו."
הנה כי כן, נוכחו הן המחוקק והן בית המשפט בבעייתיות הטמונה במצב זה, וכדי להבטיח את זכויות העובדים, חוקק המחוקק את החוק הנ"ל, המציב דרישות נוקשות בפני מי שמבקש להעסיק עובדים בתורת קבלן כח אדם, לשם הגנה על זכויותיהם של העובדים. ר' לעניין זה, דברי הנשיא ברק בעמ' 443 לפסק הדין בעניין "תנופה" הנ"ל:
"המחוקק נתן דעתו לבעיה החדשה. בחוק קבלני כוח אדם הוא ביקש להסדיר את "שוק" קבלני כוח האדם, ולקבוע גבולות של אחריות כלפי העובדים. הוטל משטר של רישוי. נקבעו דרישות הבאות להבטיח את זכויות העובדים. בין אלה נקבעה הדרישה להמצאת ערובה להבטחת מילוי התחייבויותיו של קבלן כוח האדם לעובדיו
. דרישה זו באה לאור החשש כי קבלן כוח האדם יפסיק לפתע את פעילותו ויעלם, תוך השארת העובדים - אשר מספרם מגיע לעתים לאלפים - חסרי כל"
[ההדגשה הוספה; ו.א.]
אחת מהוראותיו של חוק העסקת עובדים היא זו הנידונה במסגרת בקשה זו - הפקדת ערבות בנקאית בידי שר העבודה והרווחה. תכלית הערבות הבנקאית, אם כן, היא להבטיח כי יהיה מקור לתשלום שכר במקרה קריסת החברה,
וזאת במובחן מהדיבידנד ה"רגיל" המשולם לעובדי החברה במסגרת פירוק, ובנוסף עליו, ככל שלא היה בו כדי לכסות את מלוא החוב לעובדים
. משכך, אין גם כל נפקות לכך שתביעות החוב של המשיבים אושרו.
לצורך יישום הוראת החוק התקין שר העבודה את
תקנות העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם (ערובה) ה'תשנ"ו - 1996
(להלן:
"התקנות"). תקנה 8 לתקנות אלו מותירה בידי שר העבודה את הסמכות להחליט באיזה אופן ייעשה שימוש בכספי הערבות, ובכלל זה - נתונה לו הסמכות להכריע כיצד תחולק הערבות בין עובדי החברה; וכך קובעת תקנה 8:
"השר יחליט, בהתייעצות עם הועדה המייעצת, בדבר אופן השימוש בכספי החילוט לצורך קיום ההתחייבויות של קבלן כוח האדם כלפי עובדיו, שבשל הפרתן הוחלט על חילוט."
המדובר, אם כן, בהחלטה של גוף מינהלי, ולא בהחלטת בית המשפט. כידוע, אין בית המשפט שם עצמו בנעלי הרשות המבצעת, ולא יציב שיקול דעתו במקום שיקול דעתה שלה, אלא אם נמצא כי הרשות המינהלית פעלה בחוסר סבירות - וכזאת לא מצאתי בענייננו.
החלטת השר נראית לי כמתאימה ונכונה בהחלט, בנסיבות הענין. לעניין זה מקובלת עלי האבחנה שעשתה ב"כ המדינה בין
"עובדי קבלן כח אדם" לבין
"עובדי הנהלה" - תכליתה של הערבות, כאמור, להבטיח את זכויותיהם של אותם עובדים ש"אין להם אבא ואמא", אותם אלו אשר אין להם מקום עבודה קבוע אלא הם מנויידים ממקום עבודה אחד למשנהו, ולמנוע מצב בו תקופחנה זכויותיהם כתוצאה מהיותם עובדים זמניים.